בקצה של כל שיר, הוא אי.פי הבכורה של ללקם (הנשמה שלי בהונגרית) אמנית מיוחדת שהפקתי בשנה האחרונה. כמו שניתן להבין מהשם המיוחד, מדובר בזמרת שרוצה להשאר אלמונית.
לא מדובר כאן בטריק יח״ץ כמו השרוף, אלא יוצרת שחיה את חייה המקבילים, ולא רוצה שהעולמות האמנותיים והמקצועיים יתערבבו כרגע.
לפני שנה הגיעה אלי ללקם, ככותבת שחיפשה להשתפר בכתיבת הטקסטים שלה. קראתי אותה והתלהבתי מיכולת הכתיבה שלה. היא היתה צריכה שיוף וחידוד אבל היה לה עולם פנימי, שפה משלה והרבה מה לאמר. התחלנו בעבודה על הכתיבה ומשם זה המשיך להלחנה והפקה מוזיקלית, כשמה שהנחה אותנו היו המילים והרעיונות שהיא הביאה.
המילים של ללקם מספרות סיפורים שהיה לי קל להזדהות איתם. אלו שירים מהצד הבוגר של החיים, שירים מהשנים בהם גידול ילדים והקריירה מושכים אותך מכל עבר, ולפעמים גם קצת קורעים אותך. (כן אמהות, לא פשוט וכו׳...)
חשתי שהקריעה הזו, היא תחילת היצירה של ללקם, ומתוכה בא הצורך שלה ליצור את המוזיקה.
זה לא מיוחד, אני יודע, יש מלא אנשים עם משבר אמצע החיים. חלק קונים אופנועים חלק עושים שירים, אבל כשקראתי את השירים שלה, חשתי שללקם כותבת אדירה שימו לב למילים של ״סלפי״, ״דרקון מחמד רעב״, ו״בקצה של כל שיר״.
כשהתחלנו להלחין ולעבד את המוזיקה חיפשתי לעטוף את המילים שלה בעולם צלילים שיתאים לאישיות רב גונית וייחודית כשלה, מצד אחד, אבל גם ישאיר אותה בעולם הצללים שבהם נוח לה.
לטעמי זו מוזיקה שנעה במקומות האלו שבהם אתה מוצא את עצמך בגינה הציבורית מול דרקון מחמד רעב, תוהה מי את, ומה את היום ואיך תגיעי למחר.
את התחושה הזו של האדם שמוצא את עצמו בקצה של כל שיר, שמחפש את הקשר עם מישהו אחר באמצעות מילים, לחן ועיבוד - מוזיקה, במובנה הבסיסי ביותר כתקשורת רגשית בין נפשות.
ללקם אינה מוזיקאית במובן המקובל, כל העולם הזה חדש וייחודי לה, כך נוצר מצב שבו ניווטנו את המוזיקה למקומות שלא שוטטתי בהם בעבר, מה שהיה חשוב זה שזה יהיה מעניין ונכון למה שהשירים רצו. זו היתה הרפתקה עבורי לנסות להטמיע את הרעיונות והאהבות המוזיקלית שלי בקונטקסט שונה מעולם הצלילים הרגיל. כך נוצר פה פסקול אלקטרו בלוז עתידני כזה, משהו שחולף בעולם המעורפל של בלייד ראנר, עם שירי אייטיז, מהאייטיז של המאה ה21. משהו מוכר ונוכח אבל זר ונמוג. וזה טריפ וזה הופ וזה מינימליזם קלאסי, וזה שירה אופראית ומוזיקה יפנית ובוסה נובה מהוסה, בסופו של דבר הכל הרפתקה אחת.
כך יצאנו לדרך מבלי לדעת לאן הולכים ופשוט חיפשנו דברים יפים, כדי לסמן את הדרך וסמכנו על על עצמינו שאיכשהו נגיע.
אז לכאן הגענו.
אנחנו ממשיכים במסע.
תהנו או משהו כזה

דויד פרץ, באר שבע , אוקטובר 21